Reut Alon

Reut Alon

ההתמודדות שלי עם דיכאון

IMG_9186

השבוע היה הטיפול האחרון שלי. כאשר הפסיכותרפיסטית שלי סיפרה לי שקופת החולים מפסיקה לי את הטיפולים אחרי שלוש שנים נחרדתי. לא הבנתי איך הדבר היחיד הקבוע בלו״ז שלי, העוגן השבועי שלי יכול להסתיים ככה. אחרי שבוע השלמתי עם הגזירה ולאט לאט התגנבה לליבי תחושה של הקלה. אני כבר אדם אחר, אני חזקה יותר ויש לי כלים רבים יותר להתמודד עם המציאות שלי. הרגשתי כאילו אני עומדת לצאת אל העולם רעות אחרת מרעות שנכנסה אל הטיפול וזה כשלעצמו נסך בי ביטחון, אבל זה לא תמיד היה כך.

אני לא יודעת לשים במדויק את האצבע על הרגע שבו התחילו לי תסמיני הדיכאון, אבל הזיכרון הראשון והברור שלי היה בחטיבה. בכיתה ח׳ החרימו אותי, ובשיחה עם רכזת השכבה והבנות שעשו עליי חרם היא האשימה אותי והצדיקה את ההתנהגות שלהן. יצאתי בוכה מהפגישה, וכשהתקשרתי לאמא שלי אמרתי לה שאני רוצה לחפור קבר ולקבור את עצמי שם. זאת הייתה המחשבה האובדנית הראשונה שאני זוכרת. חשוב לי להסביר שלא כל מי שחושב מחשבה אובדנית ינסה לשים קץ לחייו. מעולם לא ניסיתי לפגוע בעצמי פיזית, אבל לא פעם הרהרתי במחשבות על המוות, הרגשתי שלא אחסר לאף אחד ולכן אין טעם לחיות. אלו היו הרגעים בהם הרגשתי בודדה גם אם הייתי בין חברים ומשפחה תומכת ואוהבת, ולמרות מאמציי להיות טובה ומוצלחת הרגשתי הרבה פעמים שלא רואים אותי. וברגעים הללו התגנבו המחשבות על הרצון למות ולא להרגיש את הכאב הבלתי נסבל הזה. חשוב שתדעו שדיבורים על מוות ואי רצון לחיות הם תסמין מובהק של דיכאון, וזו נורת אזהרה שחשוב לא להתעלם ממנה, בין אם אתם מזהים אותה אצלכם ובין אם אתם מזהים אותה אצל אחרים. 

המחשבות האלו ליוו אותי בהרבה נקודות בחיים. אבל נקודת השפל הגדולה שלי הגיעה בשנתי האחרונה בבצלאל, השנה של פרויקט הגמר. בחרתי במנחה שלא הבין את הראש שלי, ועשיתי פרויקט שונה לחלוטין ממה שרציתי. בהגשה הסופית מחצו את הפרויקט שלי, ונפגעתי עמוקות ממשפט שהמנחה שלי כתב לי לאחר מיצג הבוגרים. סיימתי את התואר בתחושה של השפלה והביטחון העצמי שלי התרסק. שבועות רבים בכיתי על הסיפור הזה, כמעט ולא יצאתי מהבית והפסקתי ליצור. בנקודה הזאת הבנתי שאני חייבת לפנות לעזרה, וכך התחלתי את הטיפול. אני רוצה להדגיש שטיפול הוא משהו מאוד אישי, ובחלק מהמקרים זו החלטה שצריכה לבוא מהאדם שסובל. חשוב לעודד אנשים במצוקה נפשית לקבל טיפול, במיוחד אם מזהים תסמיני דיכאון קשים. אבל יש מקרים בהם לא ניתן לכפות על אדם ללכת לטיפול, לכן חשוב לספק לו סביבה תומכת ולהציע לו אפשרויות לעזרה תוך כדי התחשבות ברגישות של מצבו. בסוף הפוסט צירפתי לכם קישורים עם מידע בנושא.

במשך כשנתיים וחצי של טיפול הפסיכותרפיסטית שלי זיהתה שמדובר בדיכאון וניסתה לעודד אותי לקחת ציפרלקס. בשלב כלשהו הדיכאון החמיר מאחר ולא נהנתי מהעבודה שעבדתי בה, והתחלתי לחוש נוקשות וכאבים בשרירים, השינה שלי הפכה לא סדירה ואכלתי יותר מהרגיל. כאשר התחלתי לגרור רגל והלכתי להיבדק, הראומטולוג הניח שמדובר בפיברומיאלגיה. פיברומיאלגיה היא כאב כרוני שבין היתר יכול לנבוע מדיכאון וחרדה. זהו עוד תסמין שצריך להכיר – כאשר אדם מפתח מחלות וכאבים והבדיקות שלו יוצאות תקינות, ישנן פעמים שהדבר עלול להעיד על מצב נפשי. 

החלטתי לעזוב את העבודה, אבל הפיתרון היה הרבה יותר מורכב מזה. חוויתי התפרצויות זעם על דברים שהיום בכלל לא הייתי מתייחסת אליהם. היו רגעים שהייתי נשכבת על המיטה ובוכה בלי סיבה. הייתי מלאה בכעס על הכול ועל כולם. סבלתי מחוסר ויסות רגשי שהרבה פעמים מקושר לבעיות נפשיות, וזה היה הסימן שהדיכאון שלי היה כבר חמור. המטפלת שלי ניסתה לשכנע אותי לקחת טיפול תרופתי, אבל הסטיגמות והפחד ממה יחשבו מנעו ממני שוב ושוב לעשות את הצעד החשוב הזה.

נקודת השבירה הנוספת הגיעה יומיים לאחר יום הולדתי האחרון, אז הרגשתי חוסר שמחה ובדידות. אדם היה צריך להישאר אצל ההורים שלו, ואני נשארתי בדירה שלנו לבד. בכיתי בלי סוף, הרגשתי כאב פיזי שאיים להתפרץ מחזי, והדבר היחיד שרציתי הוא לשים קץ לסבל שלי. רציתי לקחת את כל הכדורים שיש לי בבית ולא להתעורר. צפיתי בנטפליקס כל הלילה, ואחרי שעתיים של שינה התעוררתי והחלטתי שאני שמה סוף לתחושת הקורבן, סוף לתחושת חוסר האונים וקבעתי תור לרופאת המשפחה שלי. קיבלתי מרשם לציפרלקס, וזה היה הרגע בו השתנו חיי לטובה.

השבועיים הראשונים עם הציפרלקס היו שבועיים איומים של כאבי ראש קשים, בחילות ואובדן שיווי משקל. רוב הזמן הייתי במצב שכיבה, לא יכולתי לתפקד, והרגשתי אובדן שליטה על הגוף שלי. אלה תסמינים אופיינים שכן הגוף לומד להתרגל אל החומרים החדשים שנכנסים אליו. אחרי החודש הראשון התחלתי להרגיש רגועה יותר, חזרתי להיות יותר פרודוקטיבית, בכיתי פחות, כעסתי פחות, והרעש והכאב נרגעו. אני לא אשקר ואומר שאני מאושרת ומתפקדת בצורה מושלמת בכל יום מאז שהתחלתי עם הכדור, יש לי ימים בהם אני לא לגמרי מצליחה להרים את עצמי, אבל אני גם לא מרגישה את התחושות הקשות, המחשבות על סיום חיי לא עוברות לי בראש, ולראשונה מזה זמן רב אני מרגישה שאני יכולה להאמין בעצמי ולנהל אורח חיים תקין.

אני מספרת לכם את אחד הדברים הכי אישיים שלי לא כדי לעורר אמפתיה או חמלה כלפיי. אני מספרת לכם את הסיפור כדי שתדעו שהוא לא מיוחד מאחר ויש עוד אנשים רבים בינינו שעוברים או עברו דברים דומים. לכולנו יש סיפור, לכולנו יש רגעים של כאב ושפל, אבל אצל חלקנו הכאב הוא עמוק יותר, כזה שחשוב לטפל בו. אני פותחת בפניכם את הקרביים שלי כדי שתוכלו לעזור במידה ואתם מכירים מישהו שסובל מתסמינים דומים, או כדי שתדעו שאתם לא לבד ותמצאו את הכוח לעזור לעצמכם. יש רמות שונות של דיכאון, ולכל אחת יש את הטיפול שלה. דיכאון זו אחת המחלות הקשות של העולם המערבי, ודבקה בה תדמית רעה וסטריאוטיפית שהיא לא הוגנת כלפי החולים בה. הדיכאון שלי הוא מעין צל קטן שחי בתוכי. לפעמים הוא נח ולפעמים הוא מתפרץ אבל הוא מטופל, ואני יודעת שברגעי קושי יש לי כתובת ויש מי שירים אותי למעלה. אל תתנו לדיכאון לנצח אותכם, וגם אם יש רגעים שאתם מרגישים בודדים, חלשים וחסרי אונים דעו שזה בסדר. אנחנו לא מושלמים, החיים מורכבים וגם כשלא רואים אופק, תמיד יש קשת בענן שתצבע לכם את החיים בצבעים שמחים יותר.

קישורים רלוונטיים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *